פסק-דין בתיק ע"א 001223/04

ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כב' הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל מיום 22.10.03 (ת.א. 1467/95, בש"א 11947/00) לפיה חוייבו המערערים בהפקדת ערובה להוצאות המשיבים בסך 90,000 ש"ח בהסתמך על הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:

המערערים, אזרחים עירקיים, הסתננו לישראל בשנת 1991 או סמוך לכך, ועל פי הנטען בכתב התביעה, שהוגש על ידם, ביקשו להימלט ממשטרו של סאדם חוסיין וחיפשו מקלט מדיני בישראל.

עם הגעתם לארץ הושמו המערערים במעצר, ממנו שוחררו לאחר מספר שנים.

בתקופת מאסרם פנו המערערים לערכאות וחלקם שוחררו במצוות בית המשפט העליון בעקבות עתירות שהוגשו על ידם.

לאחר שנמצאו למערערים מדינות שהיו מוכנות להעניק להם מקלט כפליטים, עזבו המערערים את הארץ.

בשנת 1995 הוגשה על ידם תביעה כנגד מדינת ישראל בשל מאסרם והעינויים שעונו לטענתם.

בהחלטה מיום 19.5.97 (המר' 14797/96) פטרה כב' הרשמת סוקולוב (כתארה אז) את המערערים, באופן חלקי, מתשלום אגרה.

בהחלטתו נשוא הערעור שבפני קיבל כב' הרשם את בקשת המדינה לחייב את המערערים בהפקדת ערובה, להוצאות המשיבה, מאחר שעזבו את הארץ וכתובותיהם אינן ידועות וגם מעשיהם ופרטי עיסוקם לא נמסרו.

עוד קבע כב' הרשם כי, לנוכח השינוי בנסיבות, לא שוכנע שהמערערים דלי אמצעים ומטעם זה, אין יסוד לטענה לפיה, חיובם בערובה להוצאות, מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות שהינה זכות יסוד חוקתית; ומכאן הערעור שבפני.

המסגרת הנורמטיבית.

תקנה 519(א) לתקנות קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

אולם הפסיקה פירשה הוראה זו כי בערכאה הראשונה אין לחייב בהפקדת ערובה להוצאות אלא במקרים חריגים בלבד.

"אין בית המשפט משתמש בשיקול דעתו לחייב תובע במתן ערובה מטעם זה בלבד שהתובע עני ולא יוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם תידחה התביעה, שכן בדרך זו היה נועל את שערי בית המשפט בפני דל אמצעים."

(ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 899)

וזאת בשונה מהוראת תקנה 427 הקובעת כי:

            "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה."

(ההדגשה שלי - ש.ד.).